פסק-דין בתיק ב"ל 26859-11-09

1.         התובע עתר לבית הדין להכיר באוטם שריר הלב בו לקה , ואשר אובחן ב- 14.4.06 כ"תאונת עבודה", כמשמעותה בפרק ה' לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה-1995.

2.         עובדות המקרה פורטו בהחלטת ביניים מתאריך 24.11.11 והחלטה זו מהווה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה (להלן - ההחלטה).

            פרופ' קרן מונה כמומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין והוא התבקש להשיב על השאלות המקובלות בהתייחס לקשר הסיבתי בין האירוע בעבודה ב-11.4.06 לבין אוטם שריר הלב בו לקה התובע.

3.         בחוות דעתו של פרופ' קרן, אשר התקבלה בבית הדין בתאריך 18.6.11, השיב המומחה כי התובע אשר לקה באוטם שריר הלב בתאריך 14.4.06, היה בעל גורמי סיכון ללקות בטרשת ובאוטם שריר הלב, שהינו אחד מסיבוכי הטרשת.

            פרופ' קרן סקר את כל הרישומים הרפואיים וציין, כי בהתאם לרישומים, כאביו של התובע החלו כ-3 ימים לאחר הויכוח בעבודה, ויכוח שהוגדר ע"י בית הדין "בעל חריגות מסוימת", וגם ערך האנזים טרופונין היה תקין בעת קבלתו למיון של התובע, קבלה שבוצעה כשעתיים-שעתיים וחצי לאחר תחילת הכאבים.

המשמעות של העובדה שהאנזים טרופונין היה תקין, הינה שהאוטם החל רק לאחרונה, שכן האנזים מתחיל לעלות בנסיוב כ-3-4 שעות לאחר תחילת האוטם.

 המומחה אף ציין, כי באחד המסמכים הרפואיים נמצא רישום על כאבים דומים מהם סבל התובע כשבוע קודם לאישפוזו, דהיינו 4 ימים לפני האירוע החריג.

המומחה הסביר, כי ככל שחולף זמן בין האירוע החריג של ההתרגזות או ההתרגשות הקשה לבין הופעת האוטם, נחלש הקשר הסיבתי בין אותו אירוע לבין האוטם, כך שלא ניתן לקבוע קשר בעל משמעות סטטיסטית.

פרק זמן של כ-70 שעות, מחליף ביותר את הסבירות  לקיום קשר זמני בין האירוע לבין האוטם.

כאשר שקל המומחה, פרופ' קרן, את מכלול הנתונים העובדיים והרפואיים, לרבות גורמי הסיכון, הגיע למסקנה, כי אין קשר סיבתי בין האוטם לבין האירוע בעבודתו של התובע, והאירוע אף לא החיש את בוא האוטם.

4.         בתאריך 9.2.12 ולאחר שאף אחד מהצדדים לא ביקש להפנות שאלות הבהרה למומחה, ניתנה על ידינו החלטה על הגשת סיכומים בתיק.

            התובע הגיש סיכומים בכתב ובהם ביקש, כי בית הדין לא ייחס משקל לחוות דעתו של פרופ' קרן, ולטענת התובע הוא חש ברע, מיד לאחר האירוע, ורק מתוך רשלנות לא פנה מיידית לטיפול רפואי ויש לתת לו להנות מהספק באשר לגרסתו המתייחסת למועד הופעת התחושה הרעה.

בעניין זה, איננו מוצאים מקום לסטות מהקביעה העובדתית המבוססת על הרישומים הרפואיים, כפי שקבענו בסעיף ו' להחלטתנו מ-24.11.11.

אין אף מקום להתייחס לטענות התובע, באשר לקיומו של ספק שצריך לפעול לטובתו, שכן אין לפנינו שתי חוות דעת סותרות של מומחים, שהננו מייחסים להם משקל זהה, ולא מצאנו נקודה מסוימת ששנויה בספק בעניינו של התובע, ואשר בה יש להפעיל חזקה זו.

            הנתבע בסיכומיו ביקש לאמת את חוות דעתו של המומחה מטעם בית הדין, שהיתה חוות דעת מפורטת ומנומקת, ואשר התובע אף לא ביקש כלל להפנות לגביה שאלות הבהרה.

5.         בעב"ל 332/05 שמחה הראל נ. המוסד לביטוח לאומי (18.1.06), נפסק מפי כב' השופט פליטמן, ובהסכמת יתר חברי המותב, כי:

" עצם העובדה כי המערער היה חשוף לרעש מזיק בעבודתו, אינה בהכרח מלמדת כי ליקוי השמיעה ממנו סובל המערער לטענתו, הינו תוצאת חשיפה לרעש. התשובה לשאלה המשפטית בדבר הקשר הסיבתי בין הליקוי בשמיעה לבין החשיפה לרעש, מחייבת את בית הדין, החסר ידע רפואי, למנות מומחה רפואי מטעמו, אשר ישמש כ"זרועו הארוכה" לעניינים שברפואה. הלכה היא כי בעניינים שבגדר המומחיות הרפואית, יסמוך בית הדין ידיו על חוות דעתו של המומחה ומסקנותיו ולא יסטה מהן, אלא אם קיימת הצדקה משפטית או עובדתית לעשות כן. לא כך בענייננו. המומחה השיב לשאלות בית הדין קמא, בהסתמך על החומר הרפואי והתשתית העובדתית, כפי שנקבעה על ידי בית הדין קמא ועשה זאת באופן ענייני ומנומק. בהתאם לחומר שבפניו, קבע המומחה באופן חד משמעי כי הליקוי בשמיעה לא נגרם ולא הוחמר כתוצאה מחשיפתו לרעש וכי מצבו של המערער הינו תוצאה של תהליך תחלואתי רגיל. משכך, הרי שקביעת בית הדין קמא לפיה לא קיים קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה לבין החשיפה לרעש, נכונה."

            קביעותיו הרפואיות של המומחה שהתמנה, עומדות במבחן הסבירות וההגיון ולא מצאנו, כל נימוק או טעם המצדיק שלא לאמץ את חוות הדעת של המומחה - יועץ רפואי מטעם בית הדין.

            (עיין לענין זה במאמרו של ס. אדלר "מומחים - יועצים רפואים בבתי  הדין לעבודה", שנתון משפט העבודה, כרך ב' עמ' 199, 1994 וכן עיין בדב"ע נא/0/191  המוסד לביטוח לאומי נ. נחתום פד"ע כד' 89, ועיין גם בדב"ע לו/0/8 סימיון דוידוביץ נ. המוסד לביטוח לאומי פד"ע ז' 374, ובדב"ע נה/0/246 גיגי סוליקה נ. המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם)).